"מצטערים שהחמצנו אותך": עוד מופע ריאליזם חונק של לואץ'

ביקורות
אחד הסרטים הטובים ביותר שהציגו בקאן לפני שנה אמנם לא הופץ בארץ, בגלל התנגדותו של במאי הסרט – קן לואץ', אבל מדובר בעוד אחת מהעבודות הנפלאות של הבמאי הבעייתי הזה, שיאהב או לא יאהב אותנו; אנחנו נמשיך לאהוב את הסרטים שלו, בכל מקרה.

"מצטערים שהחמצנו אותך": עוד מופע ריאליזם חונק של לואץ'
"מצטערים שהחמצנו אותך": עוד מופע ריאליזם חונק של לואץ'

קן לואץ' בן ה-83 הולך ומשתבח עם הזמן, בכל הנוגע לכיצד זה ניכר בסרטיו. ככל שהנושא כואב, ריאליסטי ומחובר לבני מעמד הצווארון הכחול המודרני, כך סרטיו נראים רלוונטיים וחונקים הרבה יותר, עבור קהל הצופים. הבמאי הבריטי, ששלוש שנים לפני צאת הסרט הנוכחי, הפיל עלינו את "אני, דניאל בלייק", שהיה סוג של אגרוף לבטן של הצופים, עושה זאת שוב והאמת, שאין תקופה טובה ורלוונטית יותר מאשר התקופה הנוכחית, במסגרתה הרבה אנשים עשויים להידרדר למאבק קיומי, שבעיקר סובב סביב לחצים וצורך לעבוד יותר מאשר הצורך לחיות.

באחד מהרגעים הקטנים והאינטימיים של הסרט, מספרת אבי, אשתו של ריקי – גיבור הסרט, לאחת המטופלות שלה כיצד המשבר העולמי של 2008 החזיר אותם מאות צעדים אחורה ואי אפשר שלא לייצר משם רפרנס רלוונטי לעכשיו, אפילו שצאת הסרט הזה לא הייתה סמוכה אפילו לתחילת המשבר העולמי, יוצא הדופן, שאופף את כל אוכלוסיות תושבי מדינות העולם. על אף העובדה שלא הייתה קיימת השקה בין יציאת הסרט לבין משבר הקורונה הבלתי נגמר, אי אפשר שלא לתהות כמה לואץ' מרגיש צודק עכשיו, בנוגע לקשיים שהולכים ללוות את גיבורי הסרט שלו, בתקופה הנוכחית.


ככה אנחנו מחייכים לפני משבר הקורונה | צילום: IMDB

לאחר שלקח את הצופים, לפני ארבע שנים, למחוזות מתסכלים מול ביורוקרטיה מאמללת ומאבק יומיומי ואינסופי ב"אני, דניאל בלייק", חוזר קן לואץ' לספר סיפור אינטימי למדי על משפחה ממעמד הביניים המודרני. המשפחה נאבקת מאבק הישרדות יומיומי, עם הצורך לסיים את החודש בכבוד וכמובן עם הרצון הבסיסי והבלתי פוסק לפרנס את משפחתם, על מנת להקנות לשני ילדיהם סיכוי שווה בעבור עתיד טוב יותר. הקו העלילתי הזה מלווה את כל הסרט, שעוקב אחרי רגעים קטנים בשגרת יומם של בני הזוג, שהיא בעיקר בנאלית, מתסכלת ואפרורית על גבול השחורה.

ריקי (המגולם על ידי כריס היטצ'ן) הוא אדם די נוח ומציג את עצמו, כבר עם תחילת הסרט, כעובד מסור וכזה שעשה כל מה שצריך בכדי לפרנס את עצמו ומשפחתו. הוא מקבל אשלייה מבעל חברת שליחויות, שהוא הולך להיות סוג של עובד עצמאי ואחראי על גורלו, כאשר בפועל הוא עדיין כפוף לאותו בעלים, שהולך ומתגלה בתור אדם קר, אכזר ובתור אחד האנטיגוניסטים הגדולים שקמו בסרטי קולנוע בריטיים ובכלל, בשנים האחרונות. אשתו של ריקי – אבי (המגולמת על ידי דבי האניווד) מטפלת במבוגרים, הזקוקים לסיוע והשניים מגדלים שני ילדים, שהבכור הוא סב – מתבגר חכם ונורמטיבי יחסית, שמחפש דרכים לבטא את עצמו ואת השקפות עולמו.


כי כתום הוא האפור החדש | צילום: IMDB

בתם של השניים – לייזה ג'יי מתפקדת בתור הספוג הקטן של המשפחה וגם היא ילדה, אשר קיבלה את מרבית הכלים בשביל להיות בוגרת יחסית לגילה הצעיר ומעוצבת היטב, על אף היעדרותם של שני הוריה משלבים די קריטיים בחייה. דמותה של לייזה הצעירה מקבלת פיתוח מינימלי ואילו סב מקבל פוקוס קצת יותר גבוה, כיוון שהוא מתפקד בתור מנוע עלילתי מג'ורי, אשר מוציא את שני הוריו מן האיזון העדין, שבו הם חיים. על אף התפקידים הקטנים של השניים, הם מצליחים לעורר המון רגש ברגעים מאוד מרכזיים, המתרחשים במהלך הסרט.

קן לואץ' עושה עבודה משובחת, בדיוק כמו בסרטו הקודם וגורם להרהר על המשמעות שהחיים מקבלים, ברגע שכל תכליתם היא עבודה סביב השעון, על מנת להעניק לילדים אופק טוב יותר ואמצעים מינימאליים, שהמשמעות של מינימליזם בתקופה הנוכחית סובבת סביב המילה: נייד. מחשב נייד, שישמש עבור לימודיהם של הילדים ומכשיר סלולרי נייד, שמשמש את כולם בתקופה הנוכחית; את הילדים וגם בטח ובטח את ההורים, שמנהלים את משק הבית ואת היחסים היום יומיים בינם לבין עצמם וכל זאת דרך המכשיר הקטן והטעון במשמעות עודפת בסרט הנוכחי, כאשר הוא מהווה מן אייקון עלילתי וסביבו מתרכזים חלקים עלילתיים משמעותיים בסרט.


פאק! שכחתי את הפלאפון באוטו, שנייה חוזר... | צילום: IMDB

כל הפעולות היומיומיות והמתסכלות של בני הזוג הן כמו דקירות קטנות וצביטה חזקה באוזן אל עבר המראה של כל אחד ואחת מאיתנו ובנוגע לכמות הזמן שאנחנו נמצאים בעבודה והאמת שלא כל כך משנה במה אנו עוסקים. כמה זמן מהיום אנחנו שקועים בסלולרי? מנסים לנהל את החיים מחוץ לבית ובתוך הבית. כמה זמן אנחנו מקדישים לילדינו? וזאת חרף העובדה שמטרת העל היא לדאוג להנחת בסיס יצוק ואיתן עבורם, דרך הפרנסה וההכנסה הקבועה, שמספקת אופק טוב יותר לעתידם, בעוד אנחנו מבצעים דילוג על ההווה ועל הזמן שלנו ושלהם ביחד.

כל השאלות והתשובות מקבלות משמעות עודפת ופרשנות עוצמתית הרבה יותר גדולה, כאשר מדובר בסיפור על זוג, שמתפרנס מעבודות פשוטות יחסית, שלא מצריכות השכלה גבוהה ומתגמלות גם בהתאם. אחד מרגעי המפתח המכוננים בסרט מגיע, כאשר מטופלת קשישה של אבי, מנסה להבין מה קרה לשעות העבודה הנורמליות, בעוד אבי מציגה לה את לוח המשמרות שלה ומתלוננת בשקט על העומס החונק אותה ואת בעלה, במהלך מרבית שעות היום וכמובן גם בשעות הלילה.


כשאני הייתי צעירה...לא הייתה קורונה | צילום: IMDB

הסרט מתחיל עם תקווה וממשיך להתדרדר לאיטו, לחוסר אונים ומצוקה שאין עליהם תשובה או פיתרון בשום אופק. קו עלילתי מובהק של לואץ' לסרטיו, בעיקר אם ראיתם גם את סרטו האחרון, לפני זה הנוכחי. הבמאי הבריטי רוצה לזעוק את זעקת השקופים ובכל פעם מסתמן שהוא יכול לעשות עבודה טובה בהרבה יותר מעשרות הפגנות. הזעקות הרמות של בני הזוג מתקיימות אך ורק ברגעי השבר המתקדמים ביותר, כאשר התקווה לא נראית בשום מקום סביר והן מתבצעות בשני מצבי קיצון - בדלתיים סגורות או בדיוק להיפך, בטלפון הסלולרי, בפרהסיה ובאיבוד עשתונות טוטאלי, שרק מציג את המצוקה באופן מלא, עצוב ומתסכל כל כך.

לואץ' הבריטי עסוק בימים כתיקונם במרדף אחרי הצדק וחלק מהצדק שהוא רואה הוא כמובן לנגח את ישראל, אבל כאשר הוא מפנה את אור הזרקורים בחזרה אל מולדתו ואל המצוקה של האנשים הקטנים, הוא עושה זאת באופן כל כך אפקטיבי ואפילו דרך שם הסרט, הטעון כל כך, הוא מצליח להעביר מסר, כמה שניות לפני שהעזתם להתחיל לצפות בו. גם אם פספסתם את ההזדמנות לצפות בסרט באולמות הקולנוע, בגלל שלואץ' עצמו לא נתן לו להגיע אלינו, תבלעו את הגלולה הזו ותתנו לגלולה המרה יותר לסחוף אתכם אל עולם אמיתי, בועט ומתסכל, שלאט לאט הופך להיות מנת חלקם של יותר ויותר אנשים בסביבה הקרובה והרחוקה.


אין כמו צהריים בחלק האחורי של ה-וואן | צילום: IMDB

משפט על הסרט:
עוד בעיטה חזקה לביצים מצידו של לואץ', שלא לומר בעיטה כפולה; המיוצגת גם על ידי התוכן החזק והסופר ריאליסטי של הסרט וגם מעצם העובדה שהוא לא נתן לנו לראות אותו בזמן אמת, בארץ.

משפט על הבמאי:
הולך ומשתפר מסרט לסרט וזה בגיל שהוא כבר נחשב כחלק מאוכלוסייה בסיכון לקורונה ולדמנציה. לא יאומן, אבל בגיל 83, הוא רק הולך ומשתפר וזה אחד הסרטים הטובים שלו.

משפט על השחקנים:
כריס היטצ'ן הג'ינג'י כל כך מזכיר את פול סקולס וגם בן דמותו מצהיר, באחד הרגעים המשעשעים בסרט, שהוא אוהד יונייטד - שתי עובדות שבשבילן שווה להתאהב בו ובדמות אותה הוא מגלם. מעבר לכך מציג היטצ'ן משחק יוצא מן הכלל, ביחד עם דבי האניווד הנפלאה, שמגלמת את אשתו. אל השניים מצטרפים צמד השחקנים הצעירים – ריס סטון וקייטי פרוקטור, שמרגשים ברגע שהם מקבלים את השרביט. קצת גונב את ההצגה רוס ברוסטר, אשר מגלם את המנהל מלוני האכזר, בדמות בלתי נשכחת באכזריותה האגבית למדי.


החזרזיר הזה...לא. בעצם, נחש איזו אצבע תקבל | צילום: IMDB

משפט על אורך הסרט:
עוד פעם לואץ' מכניס את הכל וחונק אותנו בצורה אפקטיבית בשעה וארבעים. מבריק, מדוד ומדויק.

סיכום המבקר
10/
8.5
תגובות
כתוב תגובה ותהיה הראשון להגיב על "מצטערים שהחמצנו אותך": עוד מופע ריאליזם חונק של לואץ'
סרטים בקולנוע