"הג'נטלמן והאקדש": להתראות לך, ג'נטלמן

ביקורות
כל מה שידברו עליו, לפני ואחרי הצפייה בסרט, זו העובדה שזהו סרטו האחרון של רוברט רדפורד בתור שחקן וזאת כבר עובדה שמצדיקה את הצפייה בו בקולנוע, אבל מעבר לכל האמור והמובן מאליו, מדובר פשוט בסרט מצוין.

"הג'נטלמן והאקדש": להתראות לך, ג'נטלמן
"הג'נטלמן והאקדש": להתראות לך, ג'נטלמן

רוברט רדפורד נפרד מהמסך הגדול ויוצר חוויית הצפייה כמעט סימבולית כאשר הוא מתפקד יותר כאייקון מאשר שחקן עבור התפקיד אותו הוא מבצע. אי אפשר שלא לבצע הקבלות בינו לבין השודד המפורסם, פורסט טאקר. לא, רדפורד לא שדד עשרות בנקים וברח מהכלא קרוב לעשרים פעמים והריגוש שעבורו הוא חי שייך לתחום אחר לגמרי, אבל התשוקה עצמה, הג'נטלמניות והתדמית החיובית מהווים בהחלט סוג של מכנה משותף בכל הנוגע לתכונות החיוביות שנטוות בין שני האנשים המבוגרים הללו, כל אחד בתחום עיסוקו. דיוויד לאורי, במאי הסרט, נותן לצופים את התחושה הרומנטית הדרושה, במהלך שעה וחצי, על מנת שיוכלו לינוק עוד קצת מהדקות האחרונות של אחד מכוכבי הקולנוע האיקוניים ביותר בחצי השני של המאה הקודמת.

לאורי מייצר תמהיל מורכב ובמינון כל כך נכון בשביל לבצע את ההקבלות בין כוכב הסרט לבין האיש אשר מגלם אותו הלכה למעשה. אי אפשר להימנע מביצוע השלכות מעלילת הסרט והסיטואציות בהן מצוי כוכב הסרט, על כוכב הקולנוע הפורש, במה שהופך להיות תפקידו האחרון המוכרז בקולנוע. רדפורד מגלם באופן מושלם את התפקיד האחרון שלו, באופן כל כך משכנע וכל כך מייצג עבור חייו, בתור שחקן קולנוע, במאי ומפיק, שההקבלות אשר בדימיון הצופים פורשות כנפיים ולוקחות את הצופה עצמו למחוזות קצת שונים מעלילת הסרט. תעודת כבוד עבור במאי הסרט והכוכב הראשי שלו וכל זאת מבלי להתייחס לעלילה עצמה, המבוססת על שורת מקרים אמיתיים ועל סיפורים מרתקים, אשר התרחשו במציאות.


(מה את אומרת? אכול כפי יכולתך עד הפטירה? | באדיבות סרטי פורום פילם)

לאורי ורדפורד (שגם, איך לא? הפיק את הסרט) מספרים את סיפורו של פורסט טאקר, שודד בנקים זקן וחביב. לא סתם בשביל לומר שהוא חביב בגלל שהוא רדפורד, הוא אכן מתואר בסרט כאחד כזה; כשודד שיורד מתחת לרדאר המשטרתי רק מעצם העובדה שהוא דואג לנשדדים, שירגישו בנעימות ונינוחות תוך כדי שהוא דואג לרפד את כיסיו בכסף המזומן שהם מצווים לשפוך אל תוך תיקו. השודד הנחמד הזה יעטה שפם ויחייך כל הדרך אל הבנק וגם מחוצה לו ועם עוד שני חברים קשישים, שהאחד הוא נהג השודים האיטי ביותר בעולם (דני גלובר) ואילו השני הוא הכוח והחזות המאיימת (טום ווייטס), אם קיים דבר כזה בסביבות גיל השמונים.

בפתיחת הסרט עוזר טאקר לג'ול (סיסי ספייסק), פנסיונרית גם היא, להתמודד עם פאנצ'ר ברכבה ומשם מתחיל להירקם לו סיפור ידידות, שהולך והופך לרציני יותר ויותר. הסיקוונס בין השניים עובר מהרכב למסעדה והופך לסצנת חיזור קלאסית, בליווי מוזיקת מעליות נעימה, אשר מציגה את טאקר בתור הג'נטלמן המושלם והמזמין, כאשר הוא מספר באותה הנשימה וללא מילים על העיסוק האמיתי שלו וכיצד הוא רותם את הקסם האישי שלו על מנת לשדוד מקומות רבים ועדיין להותיר אחריו שובל של קסם שובבי, היתולי ובעיקר נחמד, שזה גובל בחוסר היגיון כאשר השילוב האמור הוא גם החותם שמותיר טאקר על בעלי כל מקום אותו הוא שודד.

לאורי מחלק את סרטו למקטעים, אותם הוא מפלח עם שעון ותאריך, המציינים את השודים שביצע טאקר בתחילת שנות השמונים. בעצם הפעלת שעון הנוכחות, הסרט ויוצרו מייצרים קצת קושי לחבר את כל נדבכי העלילה בשלביו הראשונים של הסרט, אבל מהרגע שהסכר נפרץ, אפשר לתת לתחושות הנוסטלגיות להמשיך להציף אתכם וגם על הדרך להתחבר לפרטי העלילה של סרטו האחרון של רוברד רדפורד ובהחלט ליצור את החיבור בין כל חלקיה המשניים של העלילה הראשית לכדי קו רצף זמן המאפשר להבין שאין פלאשבקים או סטיות עלילתיות מסוימות והתסריט מהדק את הכל בצורה נכונה וקוהרנטית.


(נו מה? התעייפת מקום סיבובי השודים האלו? { באדיבות סרטי פורום פילם)

בין עלילות המשנה, ניצבת גם עלילתו של הבלש ג'ון האנט (המגולם על ידי השחקן הטוב יותר במשפחת אפלק), שמחליט כי יש צורך לעשות מעשה ולהפסיק לשבח, להלל ולקלס את פועלו של טאקר ולאט ובביטחון מוצא את עצמו לומד את עברו של טאקר, על מנת לבדוק מה מניע אותו בהווה. וגם לאט ובצורה בטוחה האנט מוצא את עצמו מתחיל להישבות באבק הקסם הזה שמפזר טאקר על סף כל דלת של בנק אותו הוא עומד לשדוד. כל הסרט מוביל את הצופה דרך שלבים עלילתיים די ברורים, בזכות העובדה שמדובר בסיפור שכתבה המציאות לפני יותר משלושה עשורים, אבל עצם העובדה, שרדפורד ממלא את המסך בכל כך הרבה חינניות, מבטלת כמעט באופן מלא את איך שהקהל מקבל ומעכל את השודד הידוע לשמצה.

בסופו של דבר לא מדובר רק בפנומנליות הביצועית של טאקר ששדד עשרות בנקים ובילה את חייו נכנס ויוצא, או נכון יותר לומר: בורח, מבתי הכלא, מדובר על כך שהוא היה שודד מיוחד, שהותיר חותם מיוחד בתור אדם ובאופן שאינו מקרי מתלבש רדפורד באופן מושלם על התפקיד, כיוון שהוא לא ייזכר רק בתור שחקן קולנוע אגדי או אייקון של יופי, הוא ייזכר במיוחד בתור אדם צנוע, שנראה שכל ההצלחה לא עלתה לו מעולם לראש והוא היה בר מזל בשביל להצליח לעסוק באופן חוקי במה שהיה התשוקה הגדולה בחייו. בסוף הסרט והקריירה של רדפורד, אנחנו נזכור את פועלו בחיוך גדול, בדיוק כפי שהוא מסמן עם ירידת המסך על הסרט האחרון במסגרתו הוא משתתף בתור שחקן.


(בשבילי...שודד בן שבעים פלוס באריזת מתנה | (באדיבות סרטי פורום פילם)

משפט על הסרט:
רוברט רדפורד פורש ועושה זאת בסטייל, עם סרט שאולי לא ייזכר בתור אחד הגדולים ויוצאי הדופן, כמו הקריירה של רדפורד, אבל בהחלט ייזכר בתור סרט נהדר, שעזר לרדפורד לרדת בכבוד, בפעם האחרונה, מהבמה.

משפט על הבמאי:
דיוויד לאורי בנסיקה וגייס להמשכה את הכוכבים שסימן בתור אלו שזורמים איתו ובסרטיו: רדפורד (בפעם האחרונה) וקייסי אפלק. עבודת במאי מחושבת ומורכבת, על מנת לעזור ולהוריד מהשמיים את אחד הכוכבים ההוליוודיים חזרה אל הקרקע.

משפט על השחקנים:
רדפורד נפלא, כאמור. תודה ושלום לך...קייסי אפלק ממשיך לתפקד בתור פנומן בתחום המשחק, הולך ומשתבח ולצידם; גלובר וטום ווייטס בתור הסבים השודדים וגם סיסי ספייסק משלימה סגל פנסיוני. להצערת הגיל גייסו את ג'ון דיוויד וושינגטון, בתפקיד קטן ונטול זקן.

משפט על אורך הסרט:
שעה וחצי. כן ירבו. פרידה מכובדת וממוקדת בסרט שמתעקש לגשת לעניין ולא להימרח, למרות שעבור סופרסטאר כמו רדפורד אפשר היה לטעות ולייצר סרט מרוח, מלודרמטי וארוך בהגזמה וטוב שלא כך עשו.

סיכום המבקר
10/
5.5
תגובות
כתוב תגובה ותהיה הראשון להגיב על "הג'נטלמן והאקדש": להתראות לך, ג'נטלמן
סרטים בקולנוע