"7 דקות אחרי חצות": העץ הנדיב

ביקורות
חואן באיונה מצליח לביים סרט מרגש וסוחף נוסף, בתרגום מוצלח ומדויק לרומן הרילאיסטי/פנטסטי לנוער. עם הופעות מצוינות של חברי הקאסט ובעיקר עם דיבוב מוצלח של עץ מרשים, בעל מבטא אירי.

"7 דקות אחרי חצות": העץ הנדיב
"7 דקות אחרי חצות": העץ הנדיב

"פעם אחת היה עץ והוא אהב ילד אחד קטן...", במילים אלו מתחילה הגרסה המתורגמת לספר הילדים, "העץ הנדיב" מאת של סילברסטיין. העץ הנדיב מלמד את הילד זיקה לטבע ואהבת אמת מהי ובעיקר מלמד אותו על התפתחותו האישית לצד גדילה והיחסים בין האדם לטבע, איבוד התמימות וכדומה. הסרט הנוכחי גם הוא מבוסס על סיפור. לא, לא זה שאויר ונכתב על ידי הקריקטוריסט של פלייבוי (סילברסטיין). הסיפור "7 דקות אחרי חצות" נכתב על ידי פטריק נס והוא לוקח את כיוון קצת שונה מספר הילדים המפורסם, מקצין את הריאליזם (ואת המימד הפנטסטי שבו) שלו וגם תופס כיוון שונה של טיב היחסים בין הילד לטבע, המיוצג על ידי עץ גדול מימדים, שאשכרה לובש צורה, פנים וחשוב מכל, עוטה קול מרשים, הבוקע מגרונו של המדובב ליאם ניסן.

שם הסרט, במקורו הוא (ואם ניתן לתרגם זאת בצורה נאמנה למקור): "המפלצת קוראת" ודווקא כאשר היא קוראת, חייו של קונור, הילד, מתחילים לקבל כיוון ורצון לשאיפה לנורמאליות מאשר מצבו הרגיל. סטיבן שפילברג ניסה את כוחו בהחייאת סיפור ילדים עם מפלצת עצומת מימדים אשר חוברת לילדה, כאשר ביים בשנה שעברה את "העי"ג" וכשל כמעט בכל צורה לקצור הצלחה ולשחזר ימים קדומים. אולי בפן הוויזואלי הוא הצליח לייצר הצלחה יחסית, אבל בכל הנוגע לסיפור ולדרך הצגתו הוא נותר בקווים הבינוניים שהוא טווה כבר שנים, לאחר ההצלחות הגדולות בין שנות השבעים לשנות התשעים.


(אל תדאגי אמא'שלו, אני לא מחזיר אותו מאוחר)

כמעט משום מקום מגיע חואן אנטוניו באיונה הקטלוני הצעיר ומצליח לייצר שילוב מופלא של אלמנטים, אותם שאב ממספר ז'אנרים בהם הצטיין בעבר. הבמאי, דובר הספרדית, שכבר הוכיח את יכולותיו ב"הבלתי אפשרי" משחזר את מיטב האלמנטים המובילים מהסרט ההוא, בכיכובם של יואן מקגרגור ונעמי ווטס. דרמה אדירה, אשר לצידה תופסים מקום אפקטים מרשימים, אימה מפוזרת בעדינות מעל ודווקא את המתח הוא הותיר בסרטו הנוכחי על אש קטנה. ב"הבלתי אפשרי" המתח היה הז'אנר המוביל והמניע המרכזי, כאן הוא משני למדי ומפנה מקום עבור דרמה קורעת לב ומסר חצי נסתר חצי גלוי, שהולך ומתברר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים ולא דורשת הסברים מיוחדים עת הימשכו של הסרט וההובלה שלו להתרה.

אם "העי"ג" של שפילברג נכשל לייצר אמפתיה ואהבה של הקהל, היו בטוחים כי הסרט הזה יגרוף את כל החוסרים. בייחוד נוכח כוכבו הצעיר לואיס מקדוגל, שכבר הספיק לככב בסרט הבינוני "פן". מקדוגל מגלם את קונור אומ'אלי, ילד צעיר אשר נוטה לחלום ולהרהר ונושא על גבו נטל גדול מימדים. הוא גדל בבית עם אמא גוססת (פליסיטי ג'ונס הנפלאה), כאשר האבא (טובי קבל) גר בכלל במדינה אחרת, מה שממצב את קונור מזמן בתור הגבר בבית, נטול ילדות אמיתית וכאשר הוא מגיע למחוזות הילדות, בבית הספר, הוא מוצא שם בעיקר הקנטות, הצקות ובריונים שמחכים לו מעבר לפינה והם גם בערך היחידים שמודעים לנוכחותו.


(סבתוש, איפה את שומרת פה את האקס בוקס?)

סבתו של קונור (סיגורני וויבר) נכנסת לחייו, כהכנה לעצם העובדה שהוא הולך להיוותר לבדו, בלתי נראה ומיוסר והיא לא תורמת יותר מדי בהתנהגותה הקשוחה והקפדנית. את כל הצרות היומיומיות הללו מתעל קונור לפנטזיה ובדיוק בשבע דקות לאחר חצות הליל הוא פוגש בעץ הטקסוס הממוקם בתור סוג של שומר לבית הקברות הקרוב לביתו של קונור. עץ הטקסוס קורם עור, גידים, שורשים וענפים ומגיע, להפתעת הצופים האחוזים באימה רגעית, לנסות לשקם את קונור דרך שלושה סיפורים עם מסרים אנושיים, אשר אמורים לעזור לקונור להיפתח ולהסיר עול גדול מליבו.

הסיפורים הללו מוסברים תוך כדי הסרט לפשר תוצאותיהם וכמו כן מקבלים את הקישור הדרוש מפיו של ליאם ניסן, בתפקיד העץ, על מנת שקונור והצופים יבינו את המשמעות החבויה בהם עבור סיפורו האישי וסיוטו החוזר ומתמשך של קונור מדי לילה, אותו קונור לא מצליח להסביר. גם לצופים שלא ישכילו לחבר את הנקודות ולהבין את המסרים האנושיים החבויים בסיפור, מפשט באיונה את המסר, מציף אותו אל על ועושה זאת בצורה מרגשת, עם סיפור ההתבגרות המואץ של קונור. הוא עושה זאת עם דגש גדול על וויזואליות מרשימה וגם אפקטים ווקאליים מרשימים, אשר מפיחים רוח חיים בערימת הענפים המרשימה ושופעת הסיפורים, אותה מדבב ניסן באופן מעורר כבוד.


(אמא, בלי פלוצים מתחת לשמיכה? מה מצחיק אותך?)

קונור חולק עם אימו מספר רגעים מרגשים ודווקא הכי פחות מרגש מהם, צפייה בגרסה הישנה והקלאסית של "קינג קונג" מאחדת בתוכה את כל סיפורו של קונור וסיפור הסרט בכלל, כאשר קונור מרגיש הזדהות עם הגורילה הענקית הנרדפת והלא מובנת וכך הוא בעצם מתרגם את סיפורו האישי אל עבר מפלצת העץ גדולת המימדים, אשר עוזרת לו לבצע תהליך התבגרות אינסטנט, תוך סיפור שלושה סיפורים עם מוסר השכל עקיף שאמור לתרום לתהליך ההתבגרות וההתגברות של קונור עם מצב אמו ועם מצבו הכללי.

באיונה ממשיך להבטיח ולקיים, ככוכב עולה בשמי הבמאים ההוליוודיים הצעירים, איתו הוא לוקח את מקדוגל הצעיר, אשר נכנס לרשימה מצומצמת של כוכבים צעירים ובעלי עתיד מבטיח ועם החיזוק של השחקנים המוכחים והסיפור הנפלא והמרגש של נס הם יוצרים חוויה קולנועית מרתקת, מבריקה ומפעימה שבהחלט מותירה חותם עם סיפור אנושי, שמסופר במינימום קלישאות ועם מקסימום אמצעים קולנועיים שמבצעים איזון לדרמה, עם פנטזיה מתורגמת קולנועית כהלכה.


(מי ביקש סיפורי עמים ולא קיבל?)

משפט על הסרט:
סרט צנוע, שלא קיבל יותר מדי תשומת לב ופוקוס ועדיין מעניק לצופה בדיוק את מה שהוא חיפש בכל חזית אפשרית והוא באמת פנינה קולנועית משובחת שאי אפשר לצאת מאוכזב ממנה.

משפט על הבמאי:
אחרי "בית היתומים" ו"הבלתי אפשרי" מוכיח באיונה שהוא הדבר האמיתי כאשר הוא מצליח להרחיב את התמחותו לעוד מספר סוגות ונראה שהפרויקטים הולכים ומשתפרים, כאשר הבמאי הזה אוחז בהגה, בעודו מייצר יצירות לכולם. גם לקהל הרחב וגם לקהל המבקרים הביקורתי והתובעני.

משפט על השחקנים:
מקדוגל כבר היה שולי ב"פן" ופה הוא מרכזי ונפלא, מלא רגש וכנות, אמין ומפעים. וויבר נותנת החייאה לקריירה עם תפקיד קטן וגדול, מרגשת ואפילו משאירה בצל את תפקידה הנהדר של פליסיטי ג'ונס, בתור האמא החולה. מרגשת, כבר אמרנו? טובי קבל הוא תרומה לכל קאסט, אבל ממש לא קרוב למיצוי היכולות הקולנועיות שלו (ואף מילה על "רוק'נרולה&qu ot;) ולבסוף הופעה מזערית של ג'רלדין צ'פלין, ככה לקינוח.


(כן, כן... סוגר את השער, בסדר.)

משפט על אורך הסרט:
שעה ו(כמעט) חמישים, שקצת נמתחים לקראת הסוף, אבל מצליחים לרדת מרף המאיסות של השעתיים וכמעט קשה לציין שומן מיותר בסרט נהדר, שבאמת לא גורם להסתכל על השעון לשנייה אחת.

סיכום המבקר
10/
5.5
תגובות
כתוב תגובה ותהיה הראשון להגיב על "7 דקות אחרי חצות": העץ הנדיב
סרטים בקולנוע