מזרימים מדיה: רוקו עולה למערכה, אפל TV ואמאזון מתגוננות

מכשיריה של חברת הסטרימרים - רוקו מסתובבים כבר כמעט 14 שנים ברחבי העולם. ההתחלה הייתה בשיתוף פעולה עם נטפליקס, ההמשך עבר גם למכשירי טלוויזיה וכמובן בשירות סטרימינג, אשר הושק לפני כחמש שנים. חינמי, מבוסס פרסומות ומכיל תכנים של חברות גדולות והנה, ממש לאחרונה גם סרטים שנוצרו בידיהם ועבורם עולים, כחלק מהזרמת המדיה הבלתי פוסקת, בין שלל החברות.

בסקירה הקרובה יתמודד הנציג של רוקו, בהצלחה מרובה וללא הרבה ציפיות ורצינות כלשהי בשני נציגים מהחברות המתחרות והענקיות, אשר מתקשות לספק תשובה הולמת, גם אם אחת מהן הביאה עמה שלל פרסי פסטיבלים נחשבים. מצד אחד וויל סמית' בבגדי עבד מלוכלכים, בתווך תוכלו למצוא את אנה דיופ נלחמת בזרמי מים אדירים, כחלק מסיוטיה ולבסוף והכי חשוב - דניאל רדקליף מתולתל, משופם, מוזר ומשובח. שנתחיל?


איך אפשר שלא להתאהב במוזרות הזו? קבלו את הנציג של Roku | צילום: IMDB

"ווירד: סיפורו של אל ינקוביק" [Roku] - סיפור מוזר. סרט נהדר.

אל "המוזר" יאנקוביק (לא יאנקוביץ' ולא יהודי) הוא שם מוכר ברחבי העולם. לא כולם מעריצים ולא כולם מכירים את התכנים, אבל כולם יודעים שהוא קיים והיה קיים מתי שהוא. מי אלו כולם? אנשים שעברו את גיל שלושים, ככל הנראה ועם זאת, הסרט החדש של שירות הסטרימינג 'רוקו' פונה לילדי סבנטיז עד ניינטיז, שככל הנראה צרכו את התכנים של האדם היצירתי והמופרע מתי שהוא. בשלב כלשהו בחייכם, בני השלושים וקצת פלוס, ככל הנראה נתקלתם בתופעה הפארודית והמשובחת, העונה לשם המשפחה ינקוביק. הרבה לפני עידן היוטיוב והטיקטוק, הפארודיה על מוזיקה הייתה שייכת לינקוביק (וזו של הסרטים למל ברוקס ולסלי נילסן).


אלו שביניכם, אשר גילם הוא קצת מתחת לשלושים, עשויים דווקא להכיר את מי שמגלם את ינקוביק בסרט הנוכחי - דניאל רדקליף, שגילם, נו....אתם יודעים את מי; ההוא שאין לומר את שמו, כדי לא להביך את השחקן הבריטי הנפלא הזה. מאז שהוא החליט שהוא מנער תדמיות מעברו, הוא הפך להיות שחקן של סרטים משוגעים, דרמטיים ובעצם כאלו המגוונים מכל כנפי הז'אנר. רדקליף עשה קצת קומדיה, פה ושם, אבל הן היו עם הכוונה לז'אנר מסוים - יותר אקשן ("ידיים על ההדק" היא דוגמא מצוינת), אבל עדיין לא הגיע למחוזות הפארודיה הטהורה, כמו זו שהוא משתתף בה הפעם ומתיימרת דווקא להיות סרט מסוגת הביופיק (סרט המבוסס על חיי כוכב מפורסם מאוד, אשר לא בהכרח לא מדייק בפרטים, בשביל הדרמה וההכוונה לקהל). גם לנישה הזו נכנס רדקליף ויוצא מנצח. בענק.


בואי, בואי תראי את הפרסים שזכיתי בהם | צילום: IMDB

אין דרך אחרת לומר את זה ולומר זאת בכנות: השילוב המטורף בין רדקליף, ינקוביק, תסריט בדיוני ופארודי והקלילות הבלתי נגמרת של הסרט הזה יוצר תוצאה סופית נהדרת וכזו שנותנת ולו לרגע קטן, תחושה כאילו חזרנו אחורה, לאייטיז ולשלל הסרטים המצחיקים והעוקצניים של האומנים בתחום. זה מתחיל כמו עוד סרט המבוסס על חייו של... ולאט לאט, במעין מוד של כדור שלג, היצירה הזו הופכת את עורה ונכנסת לאזור שונה לחלוטין מאשר זה, במסגרתו היא החלה את דרכה. אי אפשר בכלל לתאר שכך ייגמר הסרט, אחרי התחלתו הכמעט מחושבת ומעט מתבדחת, הרמה עולה בכל כמה דקות וכל מה שנותר לכם הוא להשתחרר ולהשתטות.

הסרט על ווירד אל היה יכול להיות יופי של סרט ביוגרפי, אבל ינקוביק עצמו, שהפיק, תסרט וכמובן גם גילם תפקיד קטן בסרט, החליט שהכיוון שהסרט הזה ייקח, יהיה בדיוק כמו זה שהוא פיתח לעצמו, במהלך הקריירה. אם כבר אפשר להספיק עוד פארודיה והפעם על החיים של עצמך, אז למה לא בעצם? אם אצל פרדי מרקיורי ואלטון ג'ון סיפורי הרקע וגם הכוכבים עצמם רוטשו, בכל הנוגע לתדמית ההוליוודית שלהם, גם ינקוביק יכול, רק שהוא יעשה זאת בסטייל שלו ובתנאיו ואם זה מגיע לתנאים שלו, זה פשוט מרגיש בדיוק כמו סרט שלו יותר מכל דבר אחר. העלילה מדביקה לו שורה של מקרים, המיוחסים אליו, אשר אף אחד מהם לא התרחש ועדיין, הסרט מצליח לרגש, להצחיק ולומר לצופים שלו שיעלו על הגל, ביחד איתו.


כמו חתולה. שנגעו בה בפעם הראשונה | צילום: IMDB

רדקליף בעוד הופעה משובחת, מצדיק כל סופרלטיב, אשר הוצמד לו בשנים האחרונות ומשאיר את הגלימה והשרביט לליונל מסי, שיעשה מעצמו צחוק עם תחפושת המכשף, בחסות הקטארים. לצד רדקליף, בתפקיד מדונה, משתתפת אוון רייצ'ל ווד עם הופעה פשוט מושלמת ונפלאה. דידריך ביידר מניירט, ריין ווילסון בתפקיד דוקטור דמנטו, שהיה משמעותי לינקוביק כל כך הרבה שנים ובתפקידים קטנים תוכלו גם למצוא, כאמור, את ינקוביק עצמו, וויל פורטה, טובי האס, פאטון אוסוולט וגם את במאי הסרט: אריק אפל. כולם ביחד מספרים סיפור, לא בטוח שיש בו שמץ מזה המקורי של ינקוביק, אבל הם יודעים לספר את הסיפור הזה מספיק טוב, בכדי שנרצה להאמין בו.






"מטפלת" [Amazon Prime] - אז מי כאן זקוק לטיפול?

סרט אשר מגדיר את עצמו תחת ז'אנר האימה, צריך לתת קצת יותר רגעי אימה קונקרטיים. זו רק דעה, אבל מסתבר שלא מעט מהצופים בו חשו את אותן התחושות, כאשר הורידו את הציון הכולל שלו ברחבי הרשת. דווקא השופטים בפסטיבל סאנדנס החליטו אחרת ואף זיכו אותו בפרס חבר המושבעים. הוא דרמטי בעיקר והליבה שלו עשויה, בעיקרה, מאלמנטים מלודרמטיים וקצת הבלחות של מוטיבים מסרטי אימה. האימה היחידה שתראו בו תנבע בעיקר מחרדות של אם, מעבר לכך הוא נותר בגדר תעלומה מסתורית, שמפוצחת באופן פשטני למדי והצופים לא מצליחים כל כך לקחת חלק בה, בכל הנוגע להצטברות תחושות מפחידות, שאמורות להיווצר כתוצאה מצפייה בסרט הזה.


את לא מבינה כמה זמן עבדתי על השיער היום | צילום: IMDB

סרט הביכורים של ניקיאטו ג׳וסו הסיירה לאונית-אמריקאית הוא מעין הפתעה נעימה למי שלא ידע למה לצפות, אבל כאשר צוללים איתו פנימה (ואת אפקט המים הוא ייקח ויאמץ בחוזקה לחזהו), לא מוצאים יותר מדי במה להיאחז, בכדי לקחת אותו הלאה ולהיות סרט שייזכר בזכות משהו יוצא דופן. הוא מדבר על הבדלי מעמדות, הבדלי גזעים ועל ישויות על-טבעיות, אשר מגיעות לרמוז כל מיני רמזים לאלו החוזים בהן, בפרטיות. הוא הולך וסובב סביב אישה מסנגל, אשר עומדת לקחת על עצמה תפקיד של אומנת לילדת עשירים בלונדינית וחמודה וכל זאת בשביל לממן את הבאת בנה שלה, מסנגל, לביקור ומחייה ביחד איתה בניו-יורק.

עיישה (אנה דיופ הסנגלית-אמריקאית ) היא מהגרת, אשר מגיעה מסנגל, בכדי לעבוד. היא עובדת בניו-יורק, בעבודות מזדמנות וכאשר כסף של אנשים עשירים מזנק בפניה, היא לוקחת את ההזדמנות בשתי ידיים והופכת להיות מטפלת לילדה שהוריה די נפקדים מחייה, על אף עצם העובדה ששניהם גרים בבית וחיים, בעצם. האב הוא צלם שטח, של איזורי לחימה והאם היא אשת קריירה, שלא ברור בדיוק מהו המקצוע שלה. הם בקושי נפגשים ובקושי מטפלים בבתם הקטנה ובמרבית הזמן מפקידים אותה בידיה של עיישה, שבעצמה חווה ריחוק מבנה הקטן, אשר מתגורר עם אחותה בסנגל, רק שהיא עובדת בשביל להיות מסוגלת להביא אותו אליה ולא בשביל מותרות וקידומים קרייריסטיים.


תמונה נדירה של אם ובתה. ביחד | צילום: IMDB

חייהם של בני הזוג נראים אפרוריים במקרה הטוב ואילו חייה של עיישה נראים עגמומיים מאוד. בנוסף לכך שהיא עובדת במשרה מלאה ומעבר לכך, היא מרגישה שישנה ישות מסוימת שרודפת אותה ומעמתת אותה עם משהו בלתי מוסבר, שכולל בתוכו מים. המון מים. בעוד היא נשאבת לעבודה בלתי פוסקת בביתם של בני הזוג העשירים, גם חלומותיה וסיוטיה הופכים תכופים יותר ומתחילים להשתלט על המציאות, מאיימים להוציא אותה מהאיזון העדין, במסגרתו היא חיה. מציאות וחלום מתערבבים וכאשר המקרים הללו מתרחשים, זו עובדה ידועה שאף פעם לא יצא מהשילוב הזה משהו חיובי.

הצבעים בסרט, בהם משתמשת ג׳וסו וגם השימוש בנושא הגזע, המעמדות והחלום האמריקאי, שלעיתים מתנפץ לרסיסים, הם רק חלק מהדרכים האומנותיות, בהם משתמשת היוצרת על מנת להכניס קצת עומק ולכסות כמה שיותר שטח, אל מתחת לפני השטח. מה שנותר על פני השטח הוא דרמה מותחת ואפקטיבית, אבל לא מספיקה בשביל להוות יצירה, שתיזכר יותר מחמש דקות לאחר שתצפו בה. היא זכתה בלא מעט פרסים ומועמדויות לפרסים בשלל פסטיבלים ברחבי העולם, אבל ההפצה המסחרית שלה נותרה בגדר שירותי הסטרימינג וסבירות גבוהה שלא תשמעו עליה יותר מדי וגם לא בטוח שאם תשמעו כל מה שייאמר על סרטו הראשון של היוצרת יגיע היישר מהפסטיבלים הגלובאליים, במסגרתם הסרט טייל. לא האימה שחשבתם עליה וגם לא סרט הפסטיבלים הקלאסי, שחשבתם שיזכה.


נשארנו עם פסטיבלים וקצת ריצה בסטרימינג | צילום: IMDB






"שחרור" [Apple TV] - הנסיך הזועף מהאיטי

הפרצוף של וויל סמית' תופס אותנו לא מוכנים לרגע, כאשר אנחנו מגניבים מבט לתמונה הראשית של הסרט. איך לומר את זה מבלי שזה יישמע גזעני לאללה? התמונה המוצגת היא תמונתו של אדם שחור כמעט טיפוסי - אפרו קטן ומטופח, זקן תיש עבה, אבל הפנים...הן רוגזות. מתחת הכותרת זועקת "שחרור" באנגלית (שם הסרט: Emancipation), זו שמתייחסת לאמנציפציה שהכריז אייב לינקולן בתום מלחמת האזרחים האמריקאית ובעזרתה תבע לשחרר את כל העבדים ברחבי ארצות הברית. לא הלך לו כל כך טוב, אבל זו הייתה פריצת דרך, בדיוק כשם שהתמונה המצולמת, אשר מציגה את גבו של גיבור הסרט, הפכה להיות שם דבר עולמי והיוותה סמל ושלב נוסף בדרך להכרה בפשע המתועב - העבדות.


אני אלך עם הפרצוף הזה עד שיתנו לי עוד אוסקר או שישכחו את תקרית הסטירה | צילום: IMDB

הפרצוף הזועף של סמית' יכול לסמל לא מעט דברים; אבל בשביל צופים וותיקים, שכבר ספגו אל גופם ומוחם המון שעות שלו, מאז "הנסיך המדליק מבל-אייר" ועד לסטירה אל פניו של כריס רוק, בטקס האוסקר האחרון, הפרצוף הזה אומר שהוא עומד להתאמץ יותר מדי בשביל לקבל הכרה ולא מדובר באחד מתפקידיו הגדולים. בדיקה קצרה ברחבי הרשת תאשש את החששות והנה הלכה הצפייה הנקייה, מחוסרת הדעות הקדומות וזה עוד בלי קשר לאיש ומעלליו בטקס האוסקר (שבל נשכח, כללו גם זכייה בפסלון היקר מפז). וויל סמית' עומד להתאמץ יותר מדי, אנטואן פוקואה עומד לעשות את אותו הדבר בכל הנוגע לבימוי וכמובן בל נשכח שמדובר כאן במאבק השחורים בארצות הברית ובסרט, המבוסס על סיפור אמיתי ונצא לדרך.

אפשר להתחיל עם הטוב; מדובר בסרט יפיפה, בכל הנוגע לוויזואליות והחזות שלו. החמקמקות של הצבעים שלו מההגדרה חד משמעית והעובדה שקשה לתאר אותו בתור סרט צבעוני לייט או שחור-לבן פלוס היא פשוט מהפנטת. סצנות הקרב וההתרחשויות בתוך הביצות של לואיזיאנה פשוט יפיפיות ובאמת שקשה לומר מילים רעות על משהו מהצד האומנותי. בנוגע לדמויות, הביצוע שלהן, החיבור אליהן או האמינות של כל אחד ואחת מהן, קצת קשה לומר דברים טובים. סמית' עם מבטא מתאמץ ולא משכנע, בנוגע לכל שמץ לזהותו, כנראה לא ינופף באוסקר בקרוב וללא קשר לסטירה ההיא. הוא נראה הרבה יותר קרוב לפרס הפטל, עקב ההופעה בסרט. בן פוסטר דווקא בהופעה לא רעה, אבל הדמות שלו והמהות שלה לא מצליחות לשכנע מעבר לסתם רשע מקרי והשאר דמויות קרטון לא מעניינות.


קח, קח תמונה מקדימה | צילום: IMDB

הסרט הזה מהדהד כל מיני "12 שנים של עבדות" ודומיהן, אבל הוא בעיקר גם מזכיר, בהמון שלבים ממנו, את "האיש שנולד מחדש", בעיקר בגלל אפקט ההישרדות שבו. אבל בעוד הסרט של אלחנדרו גונזלס איניאריטו היה קצת יותר ארוך, הוא גם היה טיפה יותר ממוקד ופחות...נו...חסר היגיון. פיטר של סמית' הוא מעין גיבור על, שהולך ומפצח את כל הקשיים שיש בעולם בשביל להגיע למשפחתו. על הדרך הוא יחמוק מערימה של צרות, חסרות היגיון ופרופורציות ויבצע פעולות שפעם היו משויכות בעיקר למקגייוור (אייטיז-ניינטיז, מה נעשה? אי אפשר להוציא אותן החוצה). קצרה היריעה מהצורה שבה אפשר לתאר את גיבור הסרט הזה ואת התלאות שהוא עובר (וגם אנחנו) עד להגעה לסופו המיוחל של הסרט, המתיש בלא מעט משלביו.

פוקואה יודע לביים אקשן נהדר וגם לפעמים הוא מראה עצלות, בכל הנוגע ליכולותיו בתור במאי סרטי אקשן, אבל הסרט הזה לא ביקש מעולם להשתייך לז'אנר ובהתאם לאי בקשתו הוא מצליח להשתרבב ליותר מדי ז'אנרים, מבלי להתכוון לכך מראש. הבמאי הנהדר הזה יודע את העבודה, אבל יש לו גם לא מעט פספוסים ועל אף שהוא נזכר בעיקר על "יום אימונים מסוכן" המופתי, אפשר לראות שבין הפרויקטים האחרונים שלו הוא הצליח לתת עיבוד נהדר ל"אשמה" עם ג'ייק ג'ילנהול וגם סדרות נהדרות יוצאות כמו לחמניות חמות מבית היוצר שלו. בסרט הנוכחי הוא לא מצליח להחליט מה הוא רוצה לתת לקהל ויוצאת לו עיסה דביקה, מדממת ואפילו בעלת צבעים חסרי החלטיות (יפים ככל שיהיו), שרק מדגישים את הבלבול שלו, של השחקנים הראשיים שלו וגם של הצופים, שבאמת יתקשו להתחבר ולאמץ את הסרט הזה חזק אל החזה.


עכשיו מהצד השני וסיימנו להיום | צילום: IMDB